עידו וסימפוניית פחד הבמה

גילאי 6–8

כשנבחר לשיר סולו מול כל בית הספר, עידו חייב להפוך דופק מהיר וברכיים רועדות לקול שממלא את האולם.

"עידו, נבחרת לשיר את הסולו!" אמרה המורה מיכל, והצביעה על הרשימה שנתלתה על דלת חדר המוזיקה. הלב של עידו עשה סלטה שלמה. סולו – רק הוא לבדו, על הבמה הגדולה ההיא. נפלא ומפחיד. שניהם יחד, בבת אחת.

באותו לילה ישב עידו במיטה, ואור הירח צבע את הווילונות בכסף. "מה אם הקול שלי ירעד? מה אם אשכח את המילים?" הוא לחש אל תוך החדר השקט, והחזיק חזק את השרוך של המשרוקית המוזיקלית שלו ביד אחת.

למחרת, מאחורי הקלעים, הגרון של עידו הרגיש יבש לגמרי כמו מדבר. עמודי התווים מילאו את המסדרון. ניפח את הלחיים ותופף על הברכיים שלו במקצב קופצני. "רואה?" אמר . "אפילו אני רועד – אני פשוט הופך את הרעידות למוזיקה." עידו כמעט, כמעט חייך.

הכינו אותו עם השם והתמונה של הילד שלכם · לכל ספריית הסיפורים