דוד ורכבת ההרים הענקית

גילאי 6–8

בפארק השעשועים, דוד מרגיש את הבטן שלו מתהפכת למראה רכבת ההרים הענקית, ובעוד כל חבר מתעקש שהוא לא מפחד, הוא מוצא את האומץ לומר את המשפט הכי אמיתי וקשה של היום: ״אני מפוחד, ואני לא רוצה לעלות.״

שערי הפארק נפתחו לרווחה, עם ריח של פופקורן ושמש חמימה. "מי מגיע ראשון לרכבת?" צעק איתי וכבר פתח בריצה. דוד הביט למעלה אל רכבת ההרים הענקית שהתפתלה בין העננים, והרגיש איך גם הבטן שלו מתהפכת. הוא נגע בנרתיק האדום שבחגורה שלו. סיבוב, ועוד סיבוב, ועוד סיבוב.

בתור למיץ, איתי ניפח את החזה בגאווה. "הרכבת הזאת קטנה עליי. אני לא מפחד מכלום!" מאיה סידרה את המשקפיים ולא אמרה מילה. אורי צחק, קצת חזק מדי. דוד לחץ על הנרתיק האדום. הבטן שלו שוב התהפכה, אבל הוא שתק.

הם חלפו על פני הקרוסלה, שסוסי העץ המצוירים שלה נצצו בזהב. אורי משך לדוד בשרוול. "מה, אתה לא מתרגש? כולם עולים על הרכבת הגדולה." הגרון של דוד נהיה יבש. הוא בלע רוק ורק הנהן, כשהרגליים שלו הרגישו דבוקות לרצפה כמו דבק.

הכינו אותו עם השם והתמונה של הילד שלכם · לכל ספריית הסיפורים